גשמי הזלעפות של הימים האחרונים, הותירו אותי עם אף אדום וערימות של ניירות טואלט, שלא היו מביישות אף יצירה אמנותית. משפסקו הדליפות דמיינתי את עצמי שרוע פרקדן תחת שמש דרומית. הצצה מאירה בארגונית הבהירה לי שאין שום סיכוי לנופש בחודשיים הקרובים, ומקסימום דרום שאני יכול לחלום עליו הוא רחוב אילת בדרום ת"א. מעודד מהמחשבה שהרחוב מוביל אל הים, התחלתי  לפלס דרכי על הטוסטוס בין נחיל המכוניות. לפתע צד את עיניי בניין משופץ, שעליו היו חקוקות באותיות קידוש לבנה "מכון אבני". בירור קצר הבהיר לי, שזהו המבנה השישי של אבני ברחוב אילת, שנפתח לא מכבר,  ואם לא די בכך בשנה הבאה ייפתח הבניין שביעי. בצעד נועז, החלטתי באחת לעצור את הטוסטוס ולקבל הסברים. דקה לפני שאבני מתפשט כמו אמבות בכל רחבי העיר.
בשערי מבנה עוקשי באילת 7 קיבל את פני ,להפתעתי, האמן יעקוב מישורי. נרגש, ולא בגלל מראם המלבב של ציפורניו המטופחות, אלא בגלל שהכרתי אותו מעבודה משותפת איתו  עבור מגזין "אקסטרה לארג'" המיתולוגי. מגזין, שאותו עיצבתי בזמנו יחד עם עופר שמיר.
מה אתה עושה כאן?, נדהמתי. "אני מנהל את המחלקה לאמנות" השיב  מישורי כמעט במבוכה אל מול עיניי הפעורות "כבר בעבודה אז באקסטרה ובהמשך בתערוכה שהצגתי, היו מוצפנות שאלות בטקסט בסגנון, מה זה להיות מורה, ואם בשביל להיות אמן צריך ללמוד באקדמיה לאמנות". מסתבר שבאמנות כמו באמנות - אין דבר כזה, שאין דבר כזה.  מישורי, בן 56,  מי שהוכר כילד הרע והבועט של עולם האמנות, האמן שמעולם לא למד בצורה פורמאלית, קיבל השנה תפקיד ניהולי במכללה היחידה והותיקה לאמנות במדינת תל אביב.
מנהל !?
כולם מופתעים ממני כל הזמן, זה אומר שאני נמצא במקום הנכון. הוצאתי רישיון נהיגה רק בגיל 50, התחלתי להקליד על מחשב בגיל 55 ועכשיו אני מנהל. אחרי שנים שלימדתי אמנות  ב 'מדרשה' וב 'בצלאל' התחלתי להרגיש שם נח כמו בבית, לא אהבתי את התחושה הזאת כי היא לא אתגרה אותי.  בשלב מסוים החלטתי לפרוש עם המון רעידות בפופיק. מה שהניע אותי כעת הוא הרצון ליצור משהו אחר ומשמעותי בתל-אביב. פניתי לשמעון צמרת, מנהל אבני, בבקשה לנהל את המגמה לאמנות. בהתחלה הוא נבהל מהרעיון, חזרתי הביתה עצוב  ואחרי כמה חודשים הוא התקשר אלי וקרא לי לבוא להתחיל לעבוד.
למה דווקא אבני?
ידעתי שאבני הוא כלום מבחינת הסצנה האמנותית כבר משנות ה- 60. כשהגעתי לכאן, לא יכולתי אפילו לעשות פרודיה על מה שהתרחש כאן וכאב לי הלב. הרגשתי שהמקום חייב להתחדש ולהתרענן. רציתי  להפוך אותו למקום לגיטימי לצד המפעלים הגדולים. מקום ששולח אמנים אל הקונסנזוס האמנותי. יותר מ 40 שנה אין בית ספר סביר לאמנות בתל אביב. סטודנטים לאמנות נוסעים לירושלים ולשרון על מנת לחזור בסוף הלימודים לעיר הזאת, זה אבסורד. לב הקונסנזוס ומרכז האירועים התרבותי נמצאים כאן. אפשר להגיע לגלריות במרחק הליכה בלי אוטובוסים.
יש הבדל בין להיות מורה למנהל?
זאת עוצמה אדירה להיות מורה. ניתנת לך האפשרות, ולא מתוך מקום רדיקלי, לעצב סטודנטים בדמותך. בתפקיד מנהל יש תחושה אחרת לגמרי. קיים  עומס נפשי ואחריות מאוד גדולה, לא הבנתי את זה כשהצעתי את עצמי לתפקיד. אני רק מקווה שזה לא ייפגע לי באמנות שלי, כי היא במקום הראשון מבחינתי, כי אם כן אני לא אהיה אותו אדם.
 
תחושת החופש בחייו האישיים של מישורי מאפיינת גם את עבודות האמנות שלו. בעבודותיו הוא מרשה לעצמו להיות משוחרר מפרטיקולאריות (צורות ורעיונות שמייחדות אמן( ובכל תערוכה הוא מפתיע בסגנון ציור רענן וחדשני. בספרו "נאה דורש", שמאגד את עבודותיו, הוא בודק את הזהות הגברית הדו מינית מזוויות שונות  תוך שימוש בחומרים שונים דרך הדיוקנאות העצמיים המאופרים, הסגנון המופשט והגיאומטרי שמצויר בסקאלת צבעי איפור, העבודות האקספרסיוניסטיות, עבודות הספריי, ציורי הנוף ורישומים של גברים על נייר.
למי שנחשב לאמן חזק ומשפיע שפועל מעל ל- 30 שנה די מפתיע לגלות שהוא מעולם לא התפרנס מאומנות "עד שהפכתי למורה מעל גיל 40" הוא אומר "עבדתי בסבלות, עבודה שאפשרה לי המון חופש אמנותי בלי להיות תלוי ברצונו של אף קליינט. זה כנראה משהו בגנים  לרצות להיות חופשי. מעולם לא פחדתי מהמצב בו לא יהיה מה לאכול גם אם יפתרו אותי, אני אהיה מסוגל ללכת לנקות באיזשהו מקום או להיות נער שליח. פשוט אין לי הערכה לכסף ככסף." 
 
 GENהעצמאות
העצמאות מלווה את מישורי כבר בהיותו ילד שגדל בשכונה הקשוחה והמאצ'ואיסטית, רמת ישראל בתל אביב.  בגיל הבר מצווה הוא מגלה שיותר נוח לו להניח צבע על בד מאשר להניח תפילין. והוא מחליט שבמקום לבעוט בכדור הוא יבעט במוסכמות החברתיות סביבו. בגיל 13 הוא עוזב את בית הספר ומקדיש את חייו לאמנות.  בשנת 77 בהיותו בן 26 הוא מציג את התערוכה הראשונה שלו בגלריה ג'ולי מ. בה הוצגו הדיוקנאות האישיים המאופרים. הדבר מעורר עניין ואת הגלריה פוקדים מאות אנשים ומישורי הופך באחת לאחד האמנים החשובים והבולטים שכל תערוכה קבוצתית נחשבת מציגה עבודות שלו.
אתה לא נציג הקהילה העליזה, ובכל זאת אתה לא מפסיק להתעסק בזהות הגברית. זה מתוך רצון לזעזע?
מה פתאום. זה לא אינטליגנטי וזאת לא המוטיבציה שמניע אמן, לעשות פרובוקציה. במהלך כל השנים מעניינת אותי באמת הזהות המינית הגברית, אותה אני מנסה לבדוק מזוויות שונות. כשעבדתי על הדיוקנאות המאופרים הייתי כל כך בתוך זה שלפעמים הייתי הולך למכולת ושוכח שאני מאופר. אני לא שואל למה ומאיפה זה בא,  אבל רק דרך עולם הגברים אני מצליח לשדר תחושה ארוטית ולא דרך נשים.
אולי אתה דו מיני?
אין הוכחות, ואני מעדיף להשאיר את הנתון הזה בסימן שאלה כי זה לא משהו שמעסיק אותי. אני רק מתאר מה ייקרה אם אצא מהארון, כל תל אביב תצעק 'יעדנו! יעדנו!'.  לא מזמן אמרתי  לבן שלי שאם הוא לא יירצה ללכת לצבא שיגיד שאבא שלך הומו ואמא שלך לסבית. אבא אומן ואמא משוררת. גדול!
אתה עושה דברים משותפים עם אשתך אפרת?
אני לא אוהב טקסטים וקטלוגים, למרות זאת היה מקרה אחד בהם שילבנו שירים שלה ועבודות שלי שעמדו באופן עצמאי, ולא שימשו אילוסטרציות לשירים שלה. אני מאמין שאדם צריך שיהיה לו את עצמו כדי להיות עם עוד משהו. אני ואפרת עובדים הרבה ביחד בלי שזה בעצם מופיע תמיד בדיאלוג של קרבה ומרחק. ככה זה גם בחיים האישיים שלי,  אני לא חבר של אף אחד אבל חבר של כולם.
יש לך תדמית של אומן אאוטסיידר.
בגלל העיסוק הראוותני בזהות המינית בעבדות שלי, יש לא מעט אנשים שהיו מעדיפים שאני יעלם. כי בעיניהם האמנות שלי נחשבת "לא אינטליגנטית". עד היום  במוסדות האמנות הגדולים לא תולים את העבודות שלי לצד אמנים בני הדור שלי, למרות שאני נחשב לאמן חזק כל הזמן הממסד דואג להסתיר אותי."
מה זה עושה לך?
עברתי תקופות קשה כי לא הבנתי למה זה קורה לי. אבל היום אני מאושר מהעובדה , שאני לא אמן קנוני בניתי לי דרך עצמאית בתוך הסצנה האמנותית. למרות חוסר ההכרה כשכל הזמן הובילו אותי שני דברים. דבר ראשון זה להישאר ביקורתי בלי להיות ממורמר, ודבר שני זה לא להתחבר עם לוזרים. אני מקווה שלא יעשו לי תערוכה כשאני אהיה עם קטטר. 
 
בשנת ב- 98  פתח מישורי את פלורוסנט, סטודיו משותף ל 5 אמנים ( גיורא קריב, רונן רשתי, מיכל הרנר, רן ברלבויעל אדמון) שעבדו בחלל אחד פתוח. יעקב מישורי היה משותף לכל הפעילות האמנותית במקום. שם גם חשף לראשונה את תהליך העבודה שלו לקהל. המקום פעל במתכונת של פתיחת תערוכה ומסיבה "זה היה פרויקט מאוד קשה" מספר מישורי "למשהו שלא מבלה במסיבות פתאום מצאתי את עצמי מארח" המקום בסופו של דבר נסגר בגלל מצוקה כלכלית. כאמור, השנה לקח על עצמו מישורי את תפקיד מנהל המגמה לאמנות באבני.
איך בחרת את המורים?
כדי לחדש את המקום היה צריך להביא צוות מורים צעיר ורענן, לכן פטרתי את המורים הותיקים. זה היה תהליך קשה, כי עם חלקם עבדתי בעבר. אני לא חושב שמורה צריך לדבוק בכסא ובסטאטוס וללמד עד הפנסיה. בבחירת המורים ניסיתי לייצר בליל קולות, שחלקם מחזיקים בהשקפת עולם אחרת משלי.
אאוטסיידרים?
היום כולם רוצים להיות נאהבים ולהציג בהלנה רובינשטיין. אני רק מקווה שדרך מכון אבני הם יוכלו לנסח את עצמם בצורה חופשית ולא מתוך ז'רגון אקדמי. מכון אבני מציע תואר BA, אבל הוא קודם כל מכללה לאמנות. ואמנות היא חופש מוחלט, ואם מרצה לפילוסופיה יירצה לדבר אחרת תינתן לו כאן במה.
זאת הנוסחה לייצר אמן?
אין נוסחה, ועדיין אני חושב, למרות שזה קשה, שאפשר להיות אמן נחשב גם בלי ללמוד. אבל ברגע שסטודנט מחליט ללמוד שיבוא עם סקרנות. תמיד מצביעים לעבר שנה ב', שזאת השנה הכי מוצלחת. כי בשנה הזאת אתה חופשי לעשות דברים של עצמך. בג' וד' כולם רוצים לרצות את הממסד. אני מנסה לעודד אותם לשמור על האוטנטיות, ולא מתוך המקום שאני רוצה שהמורה יאהב אותי.  כי מי שבועט בסצנה מתפתח.