עברה את הגבול 
ראיון עם מיכל רובנר, אמנית הוידיאו מהמובילות בתחומה.
כתב ארז דיין
 
טוקיו לובשת רובנר
כשהוזמן פיטר מרינו, הארכיטקט שתכנן את חנויות האופנה לואי ויטון, דיור ועוד חברות אופנה מובילות, לתכנן את בנייני חברת האופנה של שאנל הוא בחר ללכת על קונספט ייחודי ומהפכני בו הוא מוותר על קונסטרוקציות מרהיבות  לטובת שיתוף פעולה עם אמני וידאו ארט. לצורך כך הוא ציפה את חזיתות הבניינים בזכוכית, בתוכם הטמין אלפי מנורות לד, שהופכים את הבניין בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, למסך וידאו ענק. הוא משיק את הבניינים בהונג קונג, טוקיו ואוסאקה עם עבודת הוידיאו ארט של מיכל רובנר. היא מספרת, שכשהיא בחרה להציג בפני מורנו חומרים את "מארג", הוא התלהב כי הוא ראה בעבודהTWEED , למרות שהיא ראתה בה WEAVE. רובנר, שנהנית מהעובדה שעבודותיה פתוחות לכמה אינטרפרטציות, מוסיפה, בעבודה לשאנל רואים מצד אחד הוויה של מארג אנושי ומצד שני הוויה של מארג אופנתי. שניהם מארגים סוציו אקונומי עצמאים ודינאמיים.
"מארג" הוצג כבר בשנה שעברה על בנין שאנל בהונג קונג, אך בגלל שסבל מהעדר קומוניקציה שודרג במיצג ליפן. מארג, הוא מיצג וידאו ארט שהצבע השולט בו הוא לבן מה שיוצר תחושה של בניין ענק שהוכנס לרנטגן. וממשהו בוהק, קשה וגדול נוזלת לתוכו תנועה דבר היוצר התכתבות מרהיבה עם הקונסטרוקציה הארכיטקטונית. במיצג נעות דמויות קטנות באופן חופשי ובהדרגה מתחילות להתגודד, ולנוע על צירי קווי אורך ורוחב עד יצירת אריג אנושי עצום.
 
חזרת עכשיו מטוקיו, איך היה?
הסינים אומרים Every thing is good and bed. קשה להגיד, כשמגיעים לתרבות חדשה, שהחוויה לא טובה. אני יכולה לסכם שעברתי חוויה מעניינת. אני באתי עם איזה שהם ציפיות, שהיו קשורות לדימוי האישי שלי על יפן ועל התרבות היפנית: האסטטיקה הנקייה, הנופים המצוירים, תרבות הזן וכדומה. הגעתי לעיר של 10 מיליון תושבים, שהיא בעצם מרכז קניות ענקי, מודרני ומערבי מאוד. אני גרתי בקומה 25 במלון עצום בגודל חצי שדה תעופה עם הליכות אין סופיות מיציאה אחת לשנייה. בנוסף העבודה בבניין משרדי "שאנל" התבצעה בקומה 8, ואני בסה"כ מאוד אוהבת את האדמה, אז היה חסר לי החיבור לממשות.
 
כמה זמן עבדת על הפרויקט?
זאת הייתה עבודה קשה פיסית ואינטנסיבית במהלך המון שעות למשך שבועיים וחצי. טסטים שנמשכו אל תוך השעות המאוחרות של הלילה לפעמים בגשם ולפעמים לא, והייתי צריכה לעמוד בכניסה לבניין ולתת הוראות למפעילים. בחלק מהזמן נזכרתי שאני ביפן רק כשהביאו לי לחדר בארוחת בוקר דג סלומון בגריל. זאת עבודה עם המון אחריות, שאני לא יכולה להפקיר. אתה תוקע עבודה על 10 קומות במרכז הכי פנסי של העיר. יש דד ליין שאליה העבודה צריכה להגיע מבחינת הסטנדרטים שלי, ואז אני עוזבת בלי אפשרות לחזור על מנת לשפר ולשנות.
 זה היה מעניין וקשה.
 
איך נולד הרעיון של "מארג" ?
התחלתי להכין אותו זמן רב לפני הונג קונג וטוקיו. וכבר אז ייחסתי אותה לאריג וקראתי לה 'כאפייה', אומאז' לכפייה של ציבי גבע, אמן שאני מאוד מעריכה. אחר- כך היא קיבלה את השם מארג. בזמנו ביקשתי מאנשים ללכת בשורות, להחזיק ידיים וליצור שרשראות אורכיות ורוחביות, בכך נוצרה מטריצה שנעה בצורה אורגנית.  
 
הקונספט הראשוני של העבודה, כפי שהוצג בניו יורק 1997, היה להציג עמדה פוליטית. בה מציגה רובנר את הנטייה של החברה בכלל והאנשים בפרט ליצור גבולות ולחלק את המרחב הפתוח על מנת ליצור בו סדר. רובנר שנמנעת מנקיטת עמדה פוליטית מוסיפה בחיוך,אצלנו בארץ אוהבים לשים גבולות. רק הבוקר בא אלי הפועל הערבי שלי ובכה ששמו לו גדר ליד הבית ברמאללה.
 בשנה שעברה הוצג "מארג", כאמור, על בנין "שאנל" הענק בבנין הונג קונג. שינוי הפורמט מהמוזיאון לרחוב לא היה מוצלח, והוא סבל מהעדר קומוניקציה עם 20 מיליון התושבים בה. לטענת רובנר, האוכלוסייה הסינית לא הייתה מסוגלת להבין סוג כזה "Public Art" . זאת אוכלוסיה ענייה שאין באפשרותה בכלל לעבור את סף הדלת של שאנל. ביני לבין עצמי חשבתי, שבטח גם אני לא הייתי מצליח לעבור את סף הדלת בהונג קונג או בכל מקום אחר בעולם. יכולתי להמשיך ולשתוק, אלמלא רובנר המשיכה לספר בהתלהבות, שלעבודה בטוקיו היא שילבה דמות אישה רבת מימדים לבושת שמלה שנעה בצורה אוטומטית. בשלב הזה העדפתי שבמקום לעורר פרובוקציות אני אנסה להבין למה התכוון המשורר
 
איך נולדה הדמות  ביפן  ?
כשהוקרנה העבודה בהונג קונג בפעם הראשונה, אני יכולה לסכם את מה שראיתי חרא. אין לי ביטוי יותר מדויק להגדיר אותה. העבודה בפורמט הענק הפכה למופשטת ומפוקסלת. כולם חשבו שאם מביאים אותי אז אני בטח מאוד מוצלחת, וכשהם ראו את העבודה מוקרנת על בנין ענק בן 4 קומות הם חשבו שהם בטח לא מבינים אותה ואמרו בנימוס "מעניין". התקשרתי לגלייריסט שלי והודעתי לו שהעבודה לא עוברת, ושאני לא מוכנה לשחרר אותה. אחרי מקצה שיפורים היא יצאה לבסוף אחלה. לטוקיו הגעתי יותר מוכנה, והוספתי למארג האורגני את הדמות האישה הסכמאתית שהיא בעצם פרודוקט של עולם האופנה. בעולם הזה עסוקים המון בפרטים והדמות הזאת נטולת פרטים. דרכה רציתי לעורר שאלה, האם הדמות נשלטת ע"י עולם האופנה, או לחילופין היא זאת שולטת בו.
 
לשאלתי האם הדמות הסכמאתית היא שדרוג של הדמויות הקטנות, רובנר העדיפה לא לתת תשובה חד משמעית, וסיכמה ב- אולי. את אותה תשובה קיבלתי בכל פעם שניסיתי להקיש בין עבודותיה לחייה האישיים, שאותם היא מעדיפה להשאיר אנונימיים. דבר שנראה כמשימה כמעט בלתי אפשרית למשהי שעבודותיה חולשות על פני כל הגלובוס, בגלריות ובמוזיאונים היוקרתיים והנחשבים ביותר.   
 
היא משלנו
אחרי קריירת ריקוד, שאותה נטשה לטובת השירות הצבאי, החליטה רובנר לחזור לעסוק באומנות, אך הפעם לא בתור משתתפת אלא צופה. היא התחילה ללמוד פילוסופיה וקולנוע באוניברסיטת ת"א וצילום בבצלאל. עבודותיה הראשונות כוללים צילומים של ביתה בכפר, בית נטוש במדבר וצילומים רבים של הכלב שלה. רובנר מספרת בנוסטלגיה, שיום אחד בשנת 1987היא ישבה על המדרגות בחצר ביתה, ולפתע עלתה בראשה תמונה בה היא רואה את עצמה יוצרת אמנות על בניינים גבוהים. התמונה הזאת יצרה מהפך בחייה,  ובמן דחף פנימי היא מחליטה לפתוח בחיים חדשים בהם תקדיש את כל כולה לאומנות. בת 30 מצוידת בתיק עבודות קטן, שכללו צילומים של הכלב שלה היא עולה עם כרטיס לכיוון אחד לניו יורק. בזמן שגלגלי המטוס נותקו מן המסלול רובנר מנתקת את עצמה מהבית בכפר שמואל ומבעלה אריה המר, שאיתו הקימה את "קמרה אובסקורה" בת"א בסוף שנות ה- 70. היא נוחתת בדירה קטנה בווסט ווילג', מבלי לדעת שבמהלך השנים הקרובות היא תמריא ותהפוך לאחת מהאמנים הבינלאומיים הנחשבים ביותר בעולם.
בניו-יורק היא יוצרת קשר עם צלם הסטילס והקולנוע היהודי החשוב, רוברט פרנק, אותו זכתה להכיר שנה קודם לכן, כשהגיע להנחות יחד עם המשורר אלן גינסבורג סדנת צילום ב'קמרה אובסקרה'. רובנר מסייעת לפרנקבעריכת ספרו "הקוים שעל כף ידי" (תרגום חופשי), והוא בתמורה פותח לה דלת לעולם האמנות בניו יורק. שנה אח"כ יוצא לאור סיפרה ani mal, שבו הוצגו 20 צילומים שלה.  
כבר בשנים הראשונות בארה"ב הקריירה התחילה לתפוס תאוצה. היא משתתפת בתערוכת צילום רבות במוזיאונים נחשבים לאמנות מודרנית ברחבי ארה"ב. על אף הצלחתה המטאורית רובנר שמרה במהלך כל השנים על קשר עם ישראל והיא חיה לחילופין בכפר שמואל ובמנהטן. בתקופת מלחמת המפרץ בזמן ששהתה בניו-יורק הביעה את הזיקה שלה לישראל בכך שצילמה במצלמת פולרואיד את מסך הטלוויזיה שלה (מיצג Decoy, ניו יורק 1991). במבצע ענבי זעם היא הגיע לצלם את המלחמה (מיצג border, ניו יורק 1997). מלבד תערוכות במוזיאונים נחשבים בישראל, היא ייצגה את ישראל ב-2003 ביאנאלה בוונציה. ב 2005 עבודתה "עץ החיים" נבחרת לפתוח את המוזיאון החדש ב 'יד ושם'. בראיון שערכתי איתה רובנר קבעה בנחרצות, שזאת עבודת חייה.
 ב 1997 הקריירה של רובנר נוסקת כשהיא מתחילה לעבור מתמונות סטילס לתמונות נעות. סרטה הראשון "גבולות" מוצג במוזיאון לאומנות מודרנית בניו-יורק ובמוזיאון טייט בלונדון. אח"כ היא מצלמת את "ציפורים" מכאן והילך היא מציגה בעיקר אמנות וידאו ארט. בשלב מסוים פיליפ גלאס הציע לה לצלם סרט למוסיקה שלו. לצורך כך היא נסעה לשדות המושלגים של רומניה ורוסיה, גייסה עשרות אנשים ולהוראותיה אחזו ידיים והתהלכו בשורות תחת סופת שלגים. באמצעות טכנולוגיה מתקדמת היא מפשיטה את האנשים לדמויות עד הפיכתם לסמלים ללא הגדרת זמן ומקום שיצרו תנועה אורגנית בחלל. הסרט הוקרן בלינקולן סנטר, ועורר התלהבות רבה. מאז הדמויות מלוות את רובנר למיצגים ותערוכות רבות. ב- 2002 הם הופיעו בתערוכת יחיד במוזיאון היוקרתי "הוויטני" בניו יורק, הם נראו מתהלכות בביאנאלה בוונציה והשנה הן הסתובבו על לוחות, באר מים וצלוחיות מעבדה בתערוכה "שדות" במוזיאון תל-אביב.  בזמן האחרון הם הסתובבו על בנייני שאנל
 
אין לך בעיה ליצור  עבור חברות מסחריות?
להיפך, בטוקיו כמעט נעלבתי שלא באו לראות את תהליך העבודה ורק הגיעו בסוף ואמרו "נפלא". הבעלים של שאנל הם אינטליגנטים ואספי אמנות, ובתור אמנית הם נתנו לי חופש פעולה מוחלט, כמו שקרה עם חברות מסחריות אחרות בעבר. ואם חברת בנק הפועלים מזמינה אותי להציג תערוכה, זה אומר שהם מעריכים ומאמינים בעבודה שלי ובכך מאפשרים ליצור. יש מקרים שאני מסרבת לקחת עבודה. לאחרונה פנתה אליי חברת אופנה מפורסמת ורצתה לקבוע איתי פגישת עבודה ברומא בנוכחות מדונה. דחיתי את ההצעה באלגנטיות, כי הם באו עם ראיון מובהק מדי, ואני לא עושה במיוחד שום דבר לאף אחד, ומצד שני כשהעבודה שלי נכנסת לפרמטר אחר זה מאפשר לי נקודת התייחסות אחרת לעבודה, ולעיתים זה מאתגר אותי לשנות אותה ולפתח אותה לרעיונות חדשים, כדוגמת הדמות המכאנית ב 'מארג' לשאנל.
 
את בדרך כלל מתעסקת בדמויות חסרות זהות. האם זה בגלל שאת מעדיפה להיות חסרת זהות, ולשמור בקנאות על חייך הפרטיים?
אני שמחה לדעת שזה מה שחושבים עלי. זאת אגב הסיבה, שאני אוהבת את ניו יורק, מצד אחד היא נותנת לך אפשרות להיות מפורסם וליצור אפקט ומצד שני מאפשרת לך להיות אנונימי. אני בן אדם מאוד פרטי, אבל אני לא מנסה להגן על פרטיות של הדמויות. איתם אני מנסה ליצור משהו אוניברסאלי לא מוגדר, שמאפשר התבוננות מרחוק על קונסטרוקציות אנושיות.
 
יש משהו ישראלי  בעבודות שלך?
לא משהו מובהק, חוץ מהסרט "גבול" שהיה ניזון מהוויה ישראלית בעיקר בטקסטים. יכולת להיות שמשהו מבליח אליהם לא במודע. אני יוצרת בלי להיות עסוקה בלנתח את הדברים.
 
איך את מסבירה את ההצלחה שלך דווקא בניו יורק?
התחלתי כאמנית מקצועית בניו יורק, ואת עיקר העבודה שלי עשיתי שם. כשנסעתי זאת הייתה סוג של נאיביות. למזלי, לא ידעתי על המלחמה הקשוחה והקשה שמתחוללת שם בעולם האמנות, כי ברגע שאתה מעריך שמשהו קשה אתה לא עושה אותו. בארץ זה מאוד שונה לכל אמן מוערך יש גלריה. בניו יורק יש המון אמנים מוערכים כדוגמת גולדשטיין, אמן חשוב בלי קשר ליחס הישראלי, בשיחה האחרונה שלי איתו הוא סיפר לי עד כמה זה טראגי שאמן במעמדו, אין לו גלריה.
 
מה המנוע שמניע אותך
המנוע שלי הוא שעד שהעבודה לא מקבלת חיים עצמאים ואני עומדת מהצד ונדהמת אני לא נרגעת. אם הייתי יכולה, ואני יכולה אחרי הכול זה תלוי בי, לקחת את העבודה בקלות יכולתי לסיים אותה מהר ובלי הרבה מאמץ.   
 
יש לך המלצות לאמנים מתחילים?
שיצרו דימוי בראש  שלהם את מה שהם היו רוצים להיות ולעשות, ואיזה אפקט הם היו רוצים ליצור עם העבודה שלהם ושילכו על זה.
זה קשה אבל אחרת איך זה יהיה מעניין.
 
סיימנו את השיחה תוך לעיסת קלחי תירס. רציתי לחבק, אבל לא ידעתי אם מותר. בקרוב מיכל רובנר תעלה על המטוס בחזרה לביתה בניו יורק משם היא תמשיך להשקת מוזיאון חדש בקנדה, אח"כ היא צפויה להציג באיטליה. בינתיים עבודותיה מוצגות בביאנלה באוסטרליה ובעוד גלריות נוספות בעולם. לגבי ישראל היא מתכננת להציג מתישהו, והיא מעדיפה לתת תשובה . כי אחרי הכול רובנר כמו הדמויות הקטנות מעדיפה לא להיות בשום מקום באופן רציף.
צילום: פיני סילוק